2- שמות

ידידים וחביבים, השי״ת נותן למשה רבנו אותות ומשה הולך בשליחותו של מקום. הלא פלא הוא ותמיהה גדולה, למה בחר ה’ באמת דווקא בנחש, צרעת, ודם, שהם מורים על היפוך קדושה, להיות האותות הללו? מגלה לנו רבינו הקדוש מפיאסעצנא בעל ״חובת התלמידים״ ו״אש קודש״ את הגיגיו בנושא רציני זה. הוא עבר כ״כ הרבה יסורים במלחמת עולם השניה והקיש שכמו שיש מצוות שצוה לנו ד׳ ונתגלה טעמן, ויש חוקים -מצוות שצריכים לעשותם בלי הבנת הענין, רק למען שמו יתברך, כך יש יסורים שיש אפשרות במעט להבינם, ויש שהם בבחינת ״חק״ שלא שייך כלל להבין עומקם, וכדי להמתיק חוקים אלה צריכים להמשיך לעבוד השי״ת בתמימות באמונה שלימה, ולכן כששאל משה רבינו מאת ה' אות, רמז לו השי״ת, כמו שלא תבין, למה האותות דוקא באלו הדברים נחש, צרעת ודם, כן היסורים במצרים ״כחק בלי טעם״ ולא ברור שיש צורך להבינם, וכדי לצאת ממצרים צריכים אמונה פשוטה באותה מדריגה, ומסיים הרבי מפיאסעצנא בתפילה שנזכה ל״צוה ישועת יעקב״. כוונתו שנזכה כבר לישועה שלימה למעלה מן השכל, גאולה שלימה שהיא גם למעלה מן הטבע, במהרה בימנו אמן.
מוכרחים להביא סיפור על סַפָּר של ה'חוזה מלובלין'.
ערב חג אחד הגבאי קורא לאחד הסַפָּרים לספר את ראשו של הרבי, אבל ברגע שהספר נוגע בראשו, של הרבי, הרבי גונח. קוראים לסַפָּר אחֵר, ושוב קורה אותו הדבר וחוזר חלילה. יצאו החסידים לרחוב, והנה הם רואים יהודי, ארוך-שיער, יושב לו בחוץ עם שלט 'סַפָּר-רחוב'. רואים שהוא 'עם הארץ', יהודי פשוט, אבל יש לו עיניים טובות ותמימות. פנו אליו וניגש לספר את הרבי -החוזה. והחוזה ממש מתענג. כשהסַפָּר סיים, הרבי ברך אותו. התפלאו החסידים וביקשו: 'סַפֵּר לנו מי אתה.' לפתע פושט הסַפָּר את חולצתו ומראה להם את גבו החשוף. מלא צלקות אדומות. וסיפר הספר סיפורו: 'אין לי משפחה. אני מסתובב כל היום כל יום. יום אחד נקלעתי לכפר נידח, ובמרכז השוק ראיתי התקהלות. באמצע עמד יהודי אסור בידי השוטרים; ולידו עומדים אשתו ושבעת ילדיו – בוכים 'עד לב השמיים'. הסבירו לי שהיתה גנבה בכפר, וכרגיל – האשימו את היהודי הראשון שתפסו, וגזרו עליו מאה מכות שוט.המשיך הסַפָּר: 'אתם יודעים שאני קצת רופא. הסתכלתי על היהודי הצנום הזה וידעתי שאחרי כעשרים וחמש מכות הוא מת. אמרתי לעצמי: אין לי אישה וילדים, אני יותר צעיר ממנו וגם יותר חזק. ניגשתי לשוטרים ואמרתי להם: 'רבותי, טעיתם. אני הגנב.
לא היתה להם ברירה – הם שיחררו את היהודי הצנום, אסרו אותי במקומו והתחילו להלקות אותי. מכות רצח… לא תיארתי לעצמי כמה זה יהיה קשה וכואב. כשהגיעו לחמישים מכות, הרגשתי שאני הולך למות. מעומק נשמתי התחננתי בלחש: 'ריבונו של עולם! אבי שבשמיים! אתה יודע שלא לכבודי אני מקבל מכות, אלא לכבודך. לכבודך ולכבוד עם ישראל. הלא את היהודי הזה בכלל לא הכרתי. רחם עלי, ריבונו של עולם, שלא אמות!' וברוך ה' ניצלתי, נשארתי בחיים.' אחַי ואחיותי! הסיפור הזה שמור בלבי ואני מספר אותו בכל העולם. עם ישראל מקודש בשתי קדוּשות: הקדוּשה של החוזה מלובלין והקדוּשה של הסַפָּר שלו. 'החוזה מלובלין' מייצג את הצדיקים, הוגים בתורה יומם ולילה ושומרים מצוותיה, קלה כחמורה. זו קדוּשה מתמשכת, קדושה של קבע, העושה את (כל) ימי חייו של אדם עבודת השם אחת ארוכה. והסַפָּר מיהו? הסַפָּר מייצג את היהודים, המוכנים להסתכן ולקבל מכות בשביל יהודים אחרים. גם זו קדושה עמוקה מאוד. ולפעמים, ברגע של אמת, קדושה זו מתפרצת.
גם היום בארצנו הקדושה, ישנן שתי מיני קדוּשות: מצד אחד יש לנו, ברוך ה', הרבה תלמידי חכמים והרבה צדיקים העושים מצוות כל היום. אבל יש עוד קדוּשה, מיוחדת לעצמה – זו הקדוּשה של כל אותם יהודים, כמו החיילים שלנו, המוכנים לסכן עצמם עבור יהודים אחרים למרות שלעיתים יש להם, נעבעך, צלקות קשות בעצמם. לצערי הגדול, שני מיני הצדיקים האלה, שלכל אחד מהם קדוּשה מיוחדת, לא מדברים מספיק זה עם זה.
כדאי שתדעו לְמַה אנו שואפים, ולְמה אנחנו מתגעגעים, אנחנו מחכים ליום ששתי הקדושות תתחברנה. אנחנו מחכים ליום שכל יהודי יהיה מלא גם מקדוּשת התורה, וגם מהמתיקות של אהבת ישראל ללא גבול, עד כדי מסירות נפש. זהו הדבר המייחד את חנוכה. בחנוכה מאיר 'האור הגנוז', האור של העתיד. מפני שלחשמונאים היו שתי הקדוּשות יחד. הם היו גם צדיקים וגם סַפָּרִים.

זאת אנו רואים בפרשתנו, שוטרי בני ישראל במצרים בכל יום שלא השלימו עבודת היום קיבלו את המכות עבור כלל ישראל, לכן זכו אומר רש״י הק׳ להוית מהסנהדרין המלאים קדושה, כי יכול ישראלי להיות איש קדוש לעצמו, ובנוסף יכול לקבל יסורים עבור זולתו – זה קודש קדשים, בזכות זה נזכה בקרוב לביאת המשיח בב״א.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>