ר' שלמה ברוסיה

      "אומרים שקרוב עולם הנגינה אצל עולם התשובה, ואני אומר שעולם הנגינה הוא עולם התשובה" אמר רבי ישראל ממודז'יץ.

נדמה שהמשפט הזה הפך נר לרגליו של קרליבך שהיה עובר כשהוא מלווה בגיטרה הנצחית שלו מעיר לעיר, מארץ לארץ גם בארצות נכר כדי למצוא בהן יהודים הצמאים ליהדות. בדרך של קירוב לבבות, חום ואמפטיה הצליח להשיב מאות אם לא אלפים לחיק היהדות לא מעט מהם בזכות כוח הניגון.

דמותו מלאת החיים הפכה למכנה משותף תרבותי בין יהודים חילוניים דתיים ומסורתיים. חסידיו אומרים שסיבות רבות היו להסכים עמו, סיבות רבות היו להתנגד לו, אך לעולם לא מצאת סיבה שלא לאהוב אותו. כזה היה הרב קרליבך, אהוב על הבריות ומקרבן לתורה.

 

***
 

הופעותיו משכו אליהן רבים כאשר לא פעם לבקשת הקהל הן נמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה כשההדרן הופך להופעה בפני עצמה.

ערב אחד כאשר השעון כבר הצביע על אחר חצות, הקהל ברובו עזב את האולם ור' שלמה כבר פנה אל אחרי הקלעים ניגש אליו יהודי זקן מעולי רוסיה, משהביטו השנים זה בזה, נפלו איש על כתפי רעהו והתחבקו ממושכות, הזילו דמעות שמחה ואף ברכו שהחיינו כפסק השולחן ערוך – "הרואה את חברו לאחר ימים מרובים חייב בברכה".

לאחר שהחליפו מספר מילים עלה קרליבך לבמה ופתח בניגון מרגש.

רוב הקהל לא ידע את פירוש המילים, אך די היה בניגון, כדי להבין את המשמעות. רבים מהנוכחים הזילו דמעות.

כשסיים את הניגון אסף סביבו הזקן את הקהל הנותר וסיפר "כשהיה הרב קרליבך ברוסיה בתחילת שנות השבעים, ערך עם חסידיו מסיבת ראש חודש בבית הכנסת הגדול במוסקבה. וכיוון שהחל פורט על מיתריו ומנעים בקולו נתמלא ההיכל בהמוני יהודים. אלפים גלויי ראש כיסו קודקודם מכל הבא ליד, למען יוכלו לשבת בבית ה', ולרגע נדמה היה, שחוזר בית הכנסת לחייו כבראשונה. ר' שלמה היה יושב במרכז ומספר מדברי חכמים ושר עמנו "עם ישראל חי", וישראל בטח בה'", ניגונים אשר מסך הברזל לא יכל להם, ונודעו אף בקרבנו. רוב הקהל לא ידע את פירוש המילים, אך די היה בניגון, כדי להבין את המשמעות. רבים מהנוכחים הזילו דמעות.

אך אז נצבט לבו של ר' שלמה בקרבו . הכיצד אקום ואעזבם? אז הוציא מבין חפציו סידור ישן אשר נתפורר לחלקים הרבה, ונתן לכל אחד מאתנו דף ממנו. זה קיבל מתפילת מנחה וזה משחרית. וזה מברכת המזון. שיהיה לך משהו מיהדות היה אומר. כשאזלו דפי הסידור נותרו עדיין כמה ידיים מושטות, אשר ניצבו ריקם. מה עשה? לקח התפילין שלו ונתן לאחד, נטל הטלית קטן שלו והלביש לשני, הסיר כיפתו מעליו והניח לראשו של השלישי, עד שלא נותר בידיו דבר. אלא שאז עמדתי וצווחתי: "ר' שלוימל'ה, אני למדתי בחיידר עד גיל חמש, ולא נותר לי שום דבר של דת עמי, תן לי גם כן משהו…

לקח התפילין שלו ונתן לאחד, נטל הטלית קטן שלו והלביש לשני, הסיר כיפתו מעליו והניח לראשו של השלישי, עד שלא נותר בידיו דבר.

כששמע זאת ר' קרליבך הצטער מאד, אך באמתחתו לא נותר מאומה ישב וחשב ולאחר כמה רגעים אמר לי : יודע אתה אחי, אהובי, נותר לי דבר אחד של יידישקייט אתי: הלב שלי, ליבי הוא כולו של עם ישראל. ממנו הניגון "ממקומך מלכנו", בו מתפללים בבתי כנסיות בכל התפוצות, מאתו הלחן "עוד ישמע" בו משמחים חתן וכלה בכל קהילות ישראל, ומחדריו השיר "הנשמה לך", בו שוטחים הבריות בקשותיהם בפני קונם בימים הנוראים. לבי הוא בעצם של היהדות, של התפילות, של השמחות, של הציפייה לגאולה. אותו אני אתן לך, ותדע שמכאן ולהבא הוא שלך. אם ניפגש פעם, כל מה שתבקש ממנו לשיר לכבודך הוא יהיה חייב…

ומאז, סיים הזקן את סיפורו, שמרתי את הבטחתו בזיכרוני, וכשראיתיו ביקשתי לפרוע את חובו…

 

***
 

כששאלו אותו למקום מגוריו היה עונה שדה התעופה. "בכל מקום שיש נוער יהודי הזקוק לי שם אני נמצא. ובכל מקום שאני נמצא – תמיד אני הולך לירושלים".

אור ליום שישי ששה עשר לחודש מר חשוון נפטר הרב קרליבך בני-יורק וזכה להיקבר בהר המנוחות בירושלים שכה אהב.

מחבר "עושה שלום במרומיו" נקרא למרומים.

"עוד אבינו חי", "לכה דודי" "אשא עיני אל ההרים" ועוד עשרות מניגוניו מושרים בפי כל. האיש שידע לעשות שלום בעולם הזה, בשמחת החיים שלו, בריקודיו ובאהבת ישראל השופעת נקרא לעולם הבא, אבל שיריו ממשיכים לחיות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>