פרשת ויחי

'יעקב אבינו לא מת… מה זרעו בחיים אף הוא בחיים' (תענית ה, ב).
ר' שלמה היה לו מנהג ייחודי שלא פגשתי אצל אף אחד אחר. בכל פעם שהיה מדבר על משהו שקשור למוות, כגון מה יקרה לנו בבית דין של מעלה למשל, הוא נהג להקדים ולומר:
'We shall all live forever, but…'. כלומר: 'שנִחיה לעולם, אבל כשנעלה לשמיים וכו'.
אני חושב שהוא התכוון שלא נשכח לעולם שהקב"ה מצידו רצה ורוצה לתת לנו חיים נצחיים, חיים שאין בהם קרע, שאין בהם שבר. וזה מזכיר את דברי מרן הרב קוק זצ"ל על הפסוק 'בִּלַּע המוות לנצח ומחה ה' א' דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ' (ישעיהו כה, ח), שהמוות הוא חילול השם, וממילא – חרפה לעם ישראל, ואנחנו מצווים להסיר את החרפה הזאת. ר' שלמה לא רצה שנקבל את המוות כמובן מאליו, כ'חלק מהחיים', מפני שזה מצמצם את החיים עצמם, הופך אותם ל'סופיים', נותן בהם טעם של עצבות. ר' שלמה רצה שנטעם בחיים עצמם, כאן למטה, טעם של אינסופיות. הלוואי שנחיה לעולם… חיים של טוב, של קדושה, של אהבה ושמחה – נצחיים במהותם. אם נצטרך בכל זאת לעבור דרך מות הגוף, זה רק מצד חולשת ה'כלים' שלנו, 'זוהמת הנחש' שפשטה בגוף בעקבות חטא אדם הראשון – לא מצד עצם החיים.
לחיים לחיים! לחיים עד העולם!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>