פרשת שמות

'וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם…' (שמות ב, יא), ופירש רש"י: נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם.
ר' שלמה כל כך אהב את הפסוק הזה! זכורני (זה היה בשבוע של פרשת שמות, בחורף שלאחר מלחמת יום הכיפורים) שהוא שר את הפסוק הזה בניגון של געגועים, והמשיך ושר: 'לכן זכה משה רבינו להיות הרועה הגדול – מפני שהוא יצא אל אחיו, מפני שהוא ממש נתן את עיניו וליבו להצטער בצערם.'
הרבה פעמים אנחנו מאמצים גישה של לא להיות מעורב יותר מדי בכאבו וצרותיו של הזולת – או משום ש'יש לי כבר מספיק מִשֶלִי', או מתוך הטענה: 'אילו יכולתי לפחות לעזור… אבל אם אין בכוחי לעזור באופן מעשי, למה 'להעמיס על הלב שלי' סתם?'
ר' שלמה ממש דגל בגישה הפוכה: עצם ההשתפות בצערו של השני הוא יסוד הכול. כל פעם שהיה מספר על מישהו שסבל, הוא היה מתפרץ באופן טבעי: 'אוי נעבך, גוואלד…' הוא ממש כאב עם השני, וכמובן שהוא כאב כל הזמן את ייסוריו הגדולים – החיצוניים והפנימיים – של כלל ישראל. הוא גם סיפר למשל (מובא ב'סיפורי נשמה' א') על ההייליגר וורקר שיהודי בא אליו לבקש ישועה על צרתו, אבל הרבי הרגיש ששערי שמיים נעולים בפניו. ואז, לאחר שהיהודי הלך והיה כבר בדרכו הביתה, הופיע הוורקר פתאום ואמר לו: 'אני יכול לפחות לבכות יחד אתך', והם ישבו שניהם לצד הדרך ובכו. ודווקא אז נפתח פתח בשמיים…
הזוהר הקדוש אומר ששני מפתחי הלב מיועדים, האחד בשביל לשמוח בו והשני בשביל לבכות בו. וזה אותו לב, וזה יכול לקרות אפילו ביחד! כמו שאומר רבי נחמן: אי אפשר לבאר את זה בכתב. זה משהו שצריך ללמוד אותו ולחוות אותו. צריך עומק כזה, שפלות פנימית כזאת, שהלב נשאר פתוח כל הזמן – גם לעומק השמחה וגם לעומק הכאב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>